טארוט ריידר–וייט–סמית

מהי חפיסת טארוט ריידר–וייט–סמית?

טארוט ריידר–וייט–סמית הוא חפיסה בת 78 קלפים, שפורסמה בלונדון בשנת 1909 בתכנונו של ארתור אדוארד וייט ובאיוריה של פמלה קולמן סמית. השם משלב את המוציא לאור, ריידר, עם שני היוצרים. השוטה ליד שפת המצוק, המגדל המוכה בברק והלב של שלוש החרבות הם מן התמונות המוכרות של החפיסה.

החידוש הבולט היה בארקנה הקטנה. בחפיסות מרסיי נפוצות, קלפי המספר מציגים בעיקר סידור של סמלי הסדרה. סמית ציירה סצנות ב־36 הקלפים שמספריהם 2 עד 10: בחמשת הגביעים דמות מביטה בגביעים שנשפכו, ובשמונה החרבות דמות קשורה עומדת בין חרבות. בארבעת האסים מופיעה יד היוצאת מענן ונושאת את סמל הסדרה; אלה תמונות של תחילת היסוד, ולא סצנות מאותו סוג.

מרכיב	המבנה בחפיסה
הארקנה הגדולה	22 קלפים, השוטה במספר 0
סדר הכוח וצדק	הכוח 8, צדק 11
ארבע הסדרות	מטות, גביעים, חרבות ומטבעות
קלפי החצר	נער, אביר, מלכה ומלך בכל סדרה
קלפי המספר	סצנות ב־2 עד 10, סמלי התחלה באסים
מערכת ההתאמות	יסודות, כוכבים ומזלות במסורת השחר הזהוב

לריסה עובדת גם עם חפיסתה שלה, Larisa. זהו שמה של החפיסה שבה היא משתמשת; התמונות בחפיסת ריידר–וייט–סמית שייכות ליצירתה של סמית ויש לקרוא אותן כגרסה חזותית מסוימת של המסורת.

וייט, סמית והחפיסה של 1909

וייט וסמית השתייכו למסדר השחר הזהוב, שפעל בלונדון בסוף המאה התשע עשרה וקשר את הטארוט לאותיות עבריות, ליסודות ולאסטרולוגיה. וייט תכנן את החפיסה בתוך המסגרת הזאת, תוך שמירה על חלק מן הרעיונות באופן מרומז. סמית הפכה את ההנחיות לשפה של תנוחות, נופים, צבעים וחפצים.

פמלה קולמן סמית, שחיה בשנים 1878–1951, עסקה באיור, בעיצוב במה ובסיפור סיפורים. היא ציירה את החפיסה בתוך חודשים אחדים בשנת 1909. בחלק מקלפי הארקנה הקטנה היה לה מרחב יצירתי נרחב יותר מאשר בקלפי הארקנה הגדולה. השפעות מוקדמות ניכרות, למשל, בלב המנוקב של שלוש החרבות, המזכיר את קלף סולה בוסקה מן המאה החמש עשרה.

ב־1910 פרסם וייט את ספרו ״המפתח המצויר לטארוט״, ובו משמעויות ישרות והפוכות. תפוצת החפיסה גדלה עם המהדורות האמריקאיות מסוף שנות החמישים. חפיסות מאוחרות רבות אימצו את מבנה הסצנות שלה, ואחרות שינו אותו במכוון. השימוש בשמה של סמית בשם החפיסה התרחב עם ההכרה בתרומתה.

קריאה דרך הסצנה והפרטים

להתחיל במה שרואים. לתאר את המתרחש לפני שמוסיפים פירוש: מי עומד, מי נע, לאן מופנה המבט ומה נמצא במרכז. בשש החרבות מדובר במעבר בסירה; בתשעה מטבעות, בדמות בתוך גן מטופח. התיאור מעגן את הקריאה בפרטים ממשיים.

לקשור פרט לנושא. צבע השמים, מים, בעל חיים קטן או מרחק בין דמויות מוסיפים הבחנה. בגביעים מופיעים מים בדרכים שונות: זרימה באס, חוף אצל המלכה וים אצל המלך. השאלה היא איך הפרט מחדד קרבה, רגש או החזקה של רגש, ולא כמה סמלים אפשר למנות.

להכיר את שכבת ההתאמות. במסורת השחר הזהוב הקוסם קשור למרקורי והקיסר לטלה. קלפי 2 עד 10 קשורים גם לכוכב ולדקאן, מקטע של עשר מעלות במזל. האסים מייצגים את שורשי היסודות. ההתאמות מוסיפות רובד לתמונה בלי להחליף אותה.

להבחין בין מסורת לציור מסוים. דמות ההולכת בלילה בשמונה הגביעים היא האופן שבו סמית מציגה התרחקות. בחפיסה אחרת אפשר למצוא אותה משמעות בסיסית בלי מסע לילי. אין להכניס לתמונה החדשה חפץ או צבע שאינם מופיעים בה.

לקרוא היפוך בהקשר. גם בספרו של וייט ההיפוך אינו תמיד ניגוד. בקריאה עכשווית בוחנים עיכוב, עודף או הפנמה לפי השאלה והעמדה. משמעות קשה נשארת קשה; צבע בהיר ברקע אינו מבטל תבוסה, כאב או סיום בחזית התמונה.

מה הסצנות מוסיפות לפירוש?

שש החרבות והמטען בסירה. הדמויות פונות קדימה והחרבות נוסעות איתן. מעבר ותמיכה נמצאים לצד דבר שנישא בדרך. בשאלת שינוי, אפשר לברר מה עוזב את המסגרת הקודמת ומה עדיין דורש התייחסות.

עשר החרבות והאופק. הדמות המוטלת תחת החרבות מייצגת סיום, תבוסה ותשישות. פס הצבע הרחוק בשמים הוא פרט נוסף, לא הבטחה להתחלה טובה. יש לשמור את כובד הסצנה במרכז ולבחון איזה מאמץ הגיע לקצה.

האוהבים והבחירה בערכים. האיש, האישה והמלאך שונים מן הדמות שבוחרת בין שתי נשים בחפיסות מוקדמות. בתמונה הזאת בולטים קשר, חשיפה ובחירה. בקריאת זוגיות אפשר לבדוק אילו ערכים מקבלים מקום בהחלטה משותפת, בלי להסיק רגשות של אדם אחר.

שמונה הגביעים בחפיסה אחרת. כאשר אין ירח או דמות מתרחקת, אין סיבה לתאר מסע לילי. נושא העזיבה של מה שכבר אינו מספק נבחן דרך האיור הנוכחי. ההשוואה מדגימה איך אפשר להכיר את ריידר–וייט–סמית היטב ועדיין לקרוא כל חפיסה מתוך התמונות שלה.